כותרת: "הצורך להחליף את מנהיגי הפלסטינים"     
סוהיל כיואן, חבר מערכת כל אל-ערב:
"לא נותר אזור שחיים בו ערבים שלא הייתה בו התנערות, ולא נאמרו בו סיסמאות להפיל את המשטר או לערוך רפורמות...
על מה ימרוד הפלסטיני ועל מה הוא ייצא לאינתיפאדה עכשיו, לאחר שכבר התרגל למהפכות ולאינתיפאדות נגד הכובשים מזה שנים? האם ייצא לאינתיפאדה נגד השלטון ברמאללה שלא מסוגל אפילו לשלוט על עצמו? או שייצא לאינתיפאדה נגד השלטון בעזה אשר עומד בפני מצור, הרג והתנקשויות? או שמא ייצא לאינתיפאדה נגד מנהיגי ערביי 48 שהולכים לאיבוד בין אלה ובין אלה וגםן אלה?
יש תנועה שתובעת את סיום הפירוד בין חלקי העם האחד, והאמת היא שהפירוד הוא לא בעם אלא בהנהגה...
הרשות בעזה, למרות ההקרבה של מנהיגיה ואנשיה שהכול מכירים אותה, אינה דמוקרטיה ולא מגדלור של חופש ברמת החירות האישית. נהפוך הוא, היא פגעה ועצרה אף את מי שהפגין למען האחדות, וראתה בדרישת האחדות סוג של נאמנות לרשות ברמאללה... זאת נוסף על בלימת הארגונים האחרים ברצועה, וכפיית אורח חיים אידאולוגי על האנשים, בד בבד עם החמרת רשימת האיסורים וההגבלות, דבר שהתבטא בתקיפת מלונות ואזורים תיירותיים בעזה, ובהתערבות בזכויות האנשים... זאת, בעוד הרשות בגדה המערבית תיאמה תיאומים בטחוניים עם עמר סלימאן [שר המודיעין המצרי] ועם ישראל, וזאת לא רק בענייני חיי השגרה של האנשים כפי שהם טוענים – וזה חמור בהרבה, על אף שהיא מכבדת את החירויות האישיות באופן יחסי לעזה.
המשמעות היא שאחדות בין הנהגת חמאס הנוכחית והנהגת הרשות ברמאללה היא בלתי אפשרית ומלאכותית, וסיסמת ה"אחדות" לא תתממש אלא עם צמיחת הנהגות חדשות בשני הצדדים, הנהגות שיראו את האינטרס של חירות פלסטין ועמה מעל אינטרס המפלגה, התנועה, האידאולוגיה והרשות, ושיסברו כי פלסטין היא לכל הפלסטינים, וכי לכל אזרח זכות לנהל את חייו ומנהגיו על פי רצונו, כל עוד הוא לא פוגע בזכות האחרים ולא פוגע בעקרונות הפלסטיניים.
עם כל כנותם של הלוחמים בלחימתם ובהקרבתם, שאף אויב וידיד לא יכול להכחישה - חירות האדם היא עדיין המטרה העליונה של כל מהפכה או אינתיפאדה. כעת יש לנו משוואה שפלה ומסוכנת: מצד אחד, הצד של רשות רמאללה, ויתורים מסוכנים שבאים עם חירות אישית הנתמכת ע"י ישראל; ומצד שני – נאמנות מוחלטת לעקרונות, אך לצד דיכוי החירות האישית וכפיית אורח חיים בסגנון סעודי ואף ווהאבי. ואילו עם פלסטין בכללותו רוצה חירות לאומית לצד חירות אישית... ובאשר למנהיגי ערביי 48, הרי גם בהם דבקה החלודה. חלקם חיבקו את הרשות ברמאללה והגנו על כל עמדותיה וויתוריה, בתואנה של 'מה החלופה?' ... לצד אלה יש חלק שמסכים עם חמאס, עם הקו [המדיני] שלה ועם דרכה המדינית והחברתית.
כמו כן יש מי שמסתמך על העבר שלו כלוחם, מאז שנות השבעים של המאה שעברה, והוא נעצר בזאת – וסבור שזה מזכה אותו להיות בעמדת ההנהגה לנצח,
כאשר דרך המאבק ארוכה, יש רבים המתעייפים, וביניהם לוחמים לשעבר, המחליטים לפתע להפוך את דפי המאבק שלהם לאגרות חוב... זכותו של הלוחם... להתפאר בעברו, אך זה לא נותן לאף אחד זכות להשתמש בזה כתעודה נצחית להיותו לאומי ונקי כפיים. הוכח כי המים הזכים ביותר הופכים עכורים אם הם נשארים זמן רב באותו המקום, ולכן, דרוש שתהיה תנועה פלסטינית שתפתח את הדרך בפני דם חדש חם שיעלה לשלטון, שלא יזדהם ולא ילקה בשחיתות, וזה חל על רמאללה, על רצועת עזה ועל שטחי 48, כדי להמשיך את הדרך, משום שהדרך ארוכה ומפרכת"