נכונות גוברת והולכת ברשות הפלסטינית לספר:
ערבים עזבו ב-48' את בתיהם מרצונם, בהוראת מדינות ערב,
וכך נהפכו לפליטים
איתמר מרכוס וברברה קרוק
הקדמה
הערבים שהפכו לפליטים בשנת 1948 עזבו את בתיהם בהוראת מנהיגי ארצות ערב והם האחראיים ל"נכבה", ה"אסון" של 1948, כך מצהיר עיתונאי פלסטיני בכיר מעל דפי היומון הפלסטיני, אל-איאם. לדבריו, התוכנית לעזוב את ישראל נעשתה ביוזמת מדינות ערב, אשר הבטיחו לערבים כי יוכלו לחזור לבתיהם כעבור מספר ימים, לאחר הכנעת ישראל. הכתבה מסתיימת בהטלת האשמה על מדינות ערב.
אבן יסוד באידיאולוגיה של הרשות הפלסטינית היא הטענה שישראל גירשה מאות-אלפי ערבים משטחי ישראל והיא שהביאה להיווצרות בעיית הפליטים. עם זאת, בשנים האחרונות מוצא מכון-מחקר "מבט לתקשורת פלסטינית" נכונות גוברת והולכת בקרב הפלסטינים להאשים בפומבי את מדינות ערב ולא את ישראל.
להלן מובאות חמש האשמות התולות את האשמה במדינות ערב, החל בכתבה העדכנית ביותר וכלה בעדויות ישנות יותר של הפליטים עצמם ושל מנהיגים פלסטיניים כאחד:
1. ג'וואד אל-בשיתי, כתב פלסטיני ב"אל-איאם" (2008):
"ציינו בפניי גורם אמיתי אחת מהגורמים שיצרו את 'נכּבת פלסטין', ואני אוכיח לכם שהוא ממשיך להתקיים... הסיבות של 'נכבּת פלסטין' הן אותן הסיבות אשר גרמו, וממשיכות לגרום לנכּבות שלנו היום.
ב'נכּבה הקטנה', כלומר 'נכּבת פלסטין', קרה הדבר הבא: פרצה המלחמה הראשונה בין הערבים לבין ישראל ובא 'צבא ההצלה הערבי' ואמר לפלסטינים: באנו אליכם כדי לחסל את הציונים ומדינתם, עזבו את בתיכם וכפריכם, אתם תשובו אליהם בעוד מספר ימים בביטחון. עזבו אותם כדי שנוכל למלא את משימתנו באופן הטוב ביותר וכדי שלא תיפגעו. וכבר התברר, כשכבר היה מאוחר, שתמיכת מדינות ערב הייתה אשליה גדולה. הערבים נלחמו, כאילו בשביל לגרום את 'נכּבת פלסטין.'"
[אל-איאם, 16/05/2008]
2. מחמוד אל-הבאש, כתב ביומון הרשמי של הרש"פ-"אל-חיאת אל-ג'דידה" (2006):
"המנהיגים והאליטות הבטיחו לנו בתחילת ה"נכבה" בשנת 1948, כי זמן הפליטות והפזורה לא יארך ושהדבר לא יחרוג מימים או מחודשים מועטים ולאחר מכן הפליטים ישובו אל בתיהם, שרובם לא יצאו מהם אלא מתוך מתן אמון בהבטחות "ערקוביות"* אלה, שנתנו להם המנהיגים והאליטות הפוליטיות. לאחר מכן, חלפו ימים, חודשים, שנים ועשורים וההבטחות אבדו בדוחק רצף האירועים."
[*הבטחות "ערקוביות": ע"ש אדם בשם ערקוב, שהיה מפורסם באי קיום הבטחותיו ובשקריו]
[אל-חיאת אל-ג'דידה, 13/12/2006]
3. אסמאא' ג'אבר בלאסמה, אישה שנטשה את ישראל ב-1948 (2006):
"שמענו הדי פיצוצים וירי עם תחילת הקיץ של שנת ה'נכבה'. אמרו לנו: 'היהודים תקפו את אזורנו ומוטב לפנות את הכפר ולשוב אליו לאחר סיומו של הקרב', ואומנם היה מבינינו מי שהשאיר את האש מתחת לסיר התבשיל, [היה] מבינינו מי שהשאיר את צאנו ו[היה] מבינינו מי שהשאיר את כספו ואת הזהב שלו, על בסיס [הנחה] שנשוב לאחר כמה שעות, אבל השעות הן עד עתה חמישים ושמונה שנה."
[אל-איאם, 16/05/2006]
4. ואד אבו חג'לה, בעל טור ביומון הרשמי של הרש"פ (2001):
"הגיע אלי מכתב של עציר בכלא עכו עבור הפסגה הערבית:
לכבוד המלכים והנשיאים... העוני קוטל, הסימפטומים מתישים, והנשמות יוצאות מהגוף. אולם אתם עדיין מחפשים אחר האמצעי להעברת הסיוע, כמו מי שמחפש מחט בערמת שחת, או כמו הצבאות של קודמיכם בשנת 48' שעודדו אותנו לעזוב בתירוץ של פינוי זירות הקרב מאזרחים, או כמו ההנהגה המאוחדת שאיבדה את מה שנשאר מפלסטין בשנת 67', אז מה תעשה פסגתם כעת?"
[אל-חיאת אל-ג'דידה, 19/03/2001]
5. צופה פלסטיני מצטט את אביו אודות 48' ותגובתו הנזעמת של ח"כ אברהים צרצור, ראש התנועה האסלאמית בישראל דאז (1999):
בנו של אדם שעזב את ישראל ב-1948:
"אבראהים, אני כאדם מוסלמי אומר לך... שסבי ואבי סיפרו לי שבנכבה [אסון 1948] פורסם צו ע"י קצין המחוז שלנו, שמי שנשאר באדמת פלסטין ובאדמת מג'דל [ליד אשקלון] הוא בוגד! הוא בוגד!"
תגובתו של אבראהים צרצור, ראש התנועה האסלאמית בישראל דאז, ח"כ כיום:
"מי שקבע את הצו, שאסור להישאר במקומות האלה, נושא באשמה על כך בעולם הזה ובעולם הבא."
[טלוויזיה פלסטינית, 30/04/1999]
לסיכום
כפי שעולה מההצהרות המובאות לעיל, קיימת הכרה בקרב הפלסטינים בכך שלמנהיגי ערב אחריות בבריחה ההמונית של ערבים מישראל ב-1948. יתר על כן, העובדה שמידע זה מאושר על ידי אישי-ציבור ופשוטי העם כאחד, ודווקא באמצעי התקשורת של הרשות הפלסטינית, מחזקת את ההנחה שהאשמה זו מוכרת וידועה - אלא שמסיבות כלשהן, בוחרת ההנהגה הפלסטינית להסתיר פן זה בהיסטוריה. |
