כותרת: "מו"מ על מגש של זהב"
מתוך מאמר מאת חסן סלים:
"כידוע לנו, ישראל אינה מפחדת מהפסדים כלכליים, למרות חשיבות הדבר, משום שהיא קיבלה ביטוח מקיף לעלות מחייתה, להמשך קיומה ולהתפתחותה, וכן להפסדיה. העולם משלם זאת בכפיה או מרצון, כביטוי של סולידאריות ובקשת מחילה, בשל היותה קורבן של עוול היסטורי, על פי הנרטיב הישראלי, שאותו היא הפכה לעובדה. בכך שותפים להם חלק מהערבים, שמקדמים אותו מתוך שאיפה לרצות את המערב ולהראות שהם אינם דוגלים באנטישמיות (הדחליל של ישראל).
כמו כן, ישראל אינה מפחדת מאבדות בנפש בקרב אזרחיה, או בקרב מי שהיא מכניסה לרשימת אזרחיה, שכן יש לה מתגיירים רבים, ויש רבים עוד יותר הממתינים לעבור [אליה], שאותם היא יכולה  להביא אותם בכל רגע נתון, וכל שנדרש הוא להלביש להם כיפה. ההיסטוריה של ישראל גדושה במבצעים, בפיצוצים ובהטבעות של ספינות נושאות יהודים, שאותם ביצעו אנשי המוסד. זאת כדי שישראל תוכל להגיד לעולם שאש"ף הוא אשר ביצע זאת, וכך תדביק עליו תווית של טרור ותהפוך בעצמה לקורבן.
עניינה של ישראל אינו כסף שהיא יכולה להפסיד, או יהודי שמת במקום זה או אחר, משום שיש לה הרבה מזה ומזה; מה שמעניין אותה הוא להתנחל, ליהנות מביטחון ולהיות חלק טבעי מהאזור, ללא שנאה ומבלי שתהיה מטרה לבידוד.
אל מול סוג כזה של כיבוש, יש לערבים – ואנו בתוכם – מה לעשות: להביע בפניהם את שנאתנו כלפיהם וכלפי מדיניותם, על ידי כך שלא נקדם את פניהם בערי הבירה שלנו. עלינו, הפלסטינים, להביע זאת בפניהם, לפחות על ידי כך של נחייך אליהם אחרי שבירכנו אותם לשלום כשאנו עוברים במחסומיהם ובמעברים שהם שולטים עליהם. עלינו לספר לילידינו כאשר הם רואים אותם, שהם כובשים את אדמתנו. צורה זו של התנגדות בלתי אלימה עדיפה על כלום, גם אם זהו המינימום האפשרי."