כותרת: "אנו זקוקים לאינתיפאדה נגד מייצרי האלימות"
כותב: עווד עבד אל-פתאח – מזכיר בל"ד
"האלימות מכבידה את לחצה על חברתנו הערבית הפלסטינית, וקוצרת בכל שבוע קורבנות נוספים... וגם ילדים או נערים נופלים כקורבנות לאלימות זו...
יוזמות הזעם יוצאת מיישובים שונים, ומקימות מאהלי מחאה נגד הפושעים ונגד המשטרה הישראלית אשר משתמטת ואף משתפת פעולה עם התופעה הזו. המשטרה היא חלק מהמשטר הגזעני ואחת מזרועות הביצוע של מדיניות המשטר, והמשטר הגזעני הזה אינו מודאג מהתופעה הזו, כל עוד היא מכרסמת בחוסן של 'האויב הערבי הפנימי' ומחלישה את מרכיביו ויכולותיו להתנגד לתוכניות גזל האדמה וחנק הפיתוח... ומגבילה את 'סכנת' גידולו הדמוגרפי. נראה כי רבים אינם מסוגלים לקשור בין התוצאות והסיבות של תופעת האלימות... 
האלימות אינה נבלמת באופן משמעותי על ידי הפגנות ומחאות והקמת מאהלים, ועריכת כנסים לחקר הרקע של האלימות הפושה. כל הפעילויות והיוזמות הללו חשובות ונחוצות, מפני שהן שומרות על חלק ממה שנשאר מהליכוד החברתי והמוסרי אצל בני החברה הפלסטינית בפנים. אך מה שמדאיג הוא שהן מעכבות את הטיפול בבעיה המחמירה, במבט כוללני, ולכן הן שותפות להנצחת המצב הקיים...
אנו זקוקים לאינתיפאדה, אינתיפאדה כנגד עצמנו ואינתיפאדה כנגד הממסד הישראלי העושק. אנו זקוקים להתנער כנגד חוסר האונים שלנו, נגד הקפאון וההסתובבות סביב עצמנו. אנו צריכים לנצל את היכולות הגדולות, המחשבתיות והתרבותיות, הקיימות אצל עמנו... ולבנות על הניסיון העשיר המצטבר בהתמודדות עם משטר האפרטהייד הישראלי הקולוניאלי מאז הנכבה. העמים הערבים המתנערים נגד משטריהם העריצים, התנערו קודם כל מהפחד ומהאדישות... כל הסיבות לזעם עממי מצויות, אך הזעם הזה עוד לא התפרץ ולא הפך לפעולה פוליטית ועממית כוללת. האם איננו צריכים לטפל בסיבות לכך? החברה הערבית והכוחות הפוליטיים שלה אינם שותקים, וקולם מורם. הקול הזה הגיע לחוגים הבינלאומיים, שאותם הכרחנו, לאחר כעשרים שנה... להתגבר על הסתייגותם בהתערבות ב"עניין הישראלי הפנימי"...
ה'דחלילים' ,כגון שביתה כללית והפגנות ברישיון, כבר אינם מספיקים. הם נחוצים בהיעדר פעולה ממסדית ועממית כוללת, והשביתה הלאומית למען אנשינו בנגב הייתה הכרחית.
אך מה ההמשך? האינתיפאדה כנגד המציאות הכפויה, דורשת שני תנאים בסיסיים:
הראשון – זיהוי מדעי ואובייקטיבי של מצב החברה הערבית.
השני – הפקת אסטרטגיית פעולה כדי להתמודד עם המצב הזה.
לגבי התנאי הראשון, הכרחי להבהיר לאנשים ולכל בעלי ההשפעה על דעת הקהל, כי העיוות החברתי והמודרניזציה הכפויה המשובשת, והיעדר האופק לאנשים... ופלישת העוני אצל יותר מ-50% מחברתנו- הוא אשר מייצר את תופעות האלימות ואת ההתפרקות החברתית והמוסרית, והאחראי הראשון והעיקרי לכך הוא המדינה העברית והמשטר הגזעני שלה, ההולך ומתאכזר כלפי ערביי הפנים. המדינה העברית בתוקף האידיאולוגיה הציונית שלה, גנבה את האדמה ופיתחה את החברה היהודית הישראלית, אך היא נהגה באופן הפוך כנגד ערביי הפנים, באופן קולוניאלי.
התנאי השני – אסור לחכות לרגעים מהפכניים שעשויים לבוא בקרוב או בעוד זמן רב, אלא יש להיות אמיצים ולהתעלות מעל הכתתיות, ולהתחיל בבנייה מחדש של מוסדותינו באופן הדרגתי, ובראשם ועדת המעקב, כדי שיהפכו סמל של שלטון עצמי או פרלמנט ערבי...
צריך להזכיר כי המוני עמנו עשויים שלא להמתין עד אשר תפרוץ זעקתם המהדהדת תחת הלחץ של התוכניות הישראליות ההרסניות נגדם – ו[כך] הם יפתיעו אותנו ואת כולם במהפכה, פעם נוספת, כפי שהיה ביום האדמה בשנת 1976 ובאוקטובר 2000, ובאינתיפאדות המקומיות האחרות. אז הם יטילו את מוראם על המבנים הקיימים. בכל מקרה, אין חלופה להתנערות (אינתיפאדה) כנגד עצמנו וכנגד מצב הדיכוי הלאומי. אינתיפאדה רעיונית וארגונית אשר תזעזע את יסודות חוסר האונים, ואת יסודות הממסד הישראלי.