| |
מדוע אימהות פלסטיניות משמיעות צהלות שמחה
כאשר בניהן מתים כ"שהידים"
אם של שהיד:
"אנו חשות צער וכאב" על אובדן הבן
אך אנו משמיעות את צהלות השמחה -
"כי הילד שלנו הולך לגן עדן
להתחתן עם שחורות-העין (בתולות גן העדן)"
"אנו אוהבות את ילדינו, אבל גם את מולדתנו."
בכירה ברש"פ:
"אני נגד הצהלולים (קולות השמחה)...
ונגד הצגתנו בתור עם ברברי שלא אכפת לו מאובדן...
כאשר העולם רואה אותנו נושאים שהיד ומשמיעים צהלולים,
הוא חושב שאין לנו רגשות"
איתמר מרכוס ונאן ז'אק זילברדיק
נשים פלסטיניות משמיעות לעתים קרובות את הצהלולים - קולות רמים של שמחה - על מות קרוביהן כ"שהידים." אימהות רבות נראות כשהן מביעות שמחה על מות בניהן "כשהידים." מכון "מבט לתקשורת פלסטינית" דיווח בשנה שעברה על אמו של אחד משני המחבלים שביצעו פיגוע שבו רצחו באכזריות 5 אנשים בבית כנסת בירושלים בשנה שעברה. אמו של המחבל נראית כשהיא מדקלמת שיר לכבוד המחבלים שנהרגו, בעת קבלת אורחים בסוכת האבלים המשפחתית. בזמן שהאם דיקלמה את השיר, נשים אחרות ענו לה בקולות צהלולים.
במהלך מסע הטרור של הרש"פ ("אינתיפאדת אל-אקצא," 2000- 2005), טלוויזיית הרשות הפלסטינית שידרה מאות פעמים כמות גדולה של סרטונים הקוראים לילדים להפוך ל"שהידים," ומעודדים את אמהותיהם לחגוג את מות הילדים ב"אינתיפאדה." השיר הבא הוא דוגמה אחת:
"מה מתוקה ה'שהאדה' (המוות למען אללה)
כאשר את, ארצי, מחבקת אותי!
אימי האהובה, היקרה לי מכל,
שמחי על דמי, אל תבכי עלי."
[הטלוויזיה הרשמית של הרש"פ, שודר מאות פעמים בין 2001 - 2004]
לאחרונה, שידרה הטלוויזיה הפלסטינית ראיון עם אמו של "שהיד" שהסבירה בצורה מפורטת יותר את תגובות השמחה על מות-השהידים של הבנים. האם אמרה כי בנה חסר לה "בכל יום ובכל רגע," ושהנשים הפלסטיניות אכן "חשות צער וכאב." היא הסבירה כי האימהות הפלסטיניות אוהבות את ילדיהן "אך גם את מולדתנו." צהלות השמחה מושמעות, לדבריה, "כי הילד שלנו הולך לגן עדן להתחתן עם שחורות-העין (בתולות גן העדן)":
אמו של שהיד: "אנו אומרים 'השבח לאללה' על כל דבר. חובה עלינו לתת את עצמנו ואת ילדינו [למען הסוגיה]. השבח לאללה, נכון שזה מעציב אותנו, ושאנחנו חשות צער וכאב. היום, בכל יום ובכל רגע, הבן שלי חסר לי. לעולם לא אשכח את בני. זה נכון מה שאומרים שאנחנו צוהלות משמחה על הילדים [המתים] כי הילד שלנו הולך לגן עדן להתחתן עם שחורות-העין (בתולות גן העדן), אינשאללה. מי ייתן ואללה יושיב אותו בגן העדן העליון. זה לא שאנחנו לא אוהבות את ילדינו. אנחנו כן אוהבות את ילדינו, אבל גם את מולדתנו. אנחנו אומרות 'אינשאללה' וממשיכות לעמוד איתן..."
[הטלוויזיה הרשמית של הרש"פ, 21/3/2015]
לחץ לצפייה בסרטון
האמונה כי "השהידים" ובכללם מחבלים שרצחו ישראלים מקבלים גמול מאללה בצורת חתונה עם 72 נערות גן העדן, היא מסר מרכזי שהרש"פ ופת"ח מקדמות מזה שנים. באוקטובר 2014, המחבל עבד אל-רחמאן אל-שלודי נורה למוות על ידי איש ביטחון בזמן שביצע פיגוע דריסה נגד הולכי רגל בתחנת הרכבת הקלה בירושלים, בו נהרגו שני בני אדם. "מבט לתקשורת פלסטינית" הראה כי ההודעות הרשמיות של תנועת פת"ח על מותו של אל-שלודי תיארו את הלווייתו לא כאירוע של "מוות" אלא כ"חתונה":
"תנועת השחרור הלאומי הפלסטיני (פת"ח) מלווה לכלולות את השהיד הגיבור עבד אל-רחמן אל-שלודי, מבצע פעולת ירושלים...
[פייסבוק, "פתח - העמוד המרכזי", 23/10/2014]
בנוסף, מושלת מחוז רמאללה ואלבירה, לילא ר'נאם, עודדה לאחרונה את הנשים הפלסטיניות לבכות על בניהן או בעליהן שנהרגו, ולהפגין את רגשות הצער שלהן. ר'נאם אמרה כי היא "נגד הצהלולים, נגד ריסון הרגשות ונגד הצגתנו בתור עם ברברי שלא אכפת לו מאובדן ומחסך." [הטלוויזיה הרשמית של הרש"פ, 21/03/2015]
הבכירה הפלסטינית נשמעה ביקורתית כלפי התרבות הפלסטינית המציגה ילדים שמתו כשהידים כלוחמים הנושאים כלי נשק, מפני ש"העולם... חושב שאין לנו רגשות":
"כאשר העולם רואה אותנו נושאים שהיד ומשמיעים צהלולים, הוא חושב שאין לנו רגשות - במיוחד כאשר מדובר בילדים, שכן כאשר ילד מת כשהיד, התמונה הראשונה שאנו מפרסמים היא תמונה שלו נושא נשק."
יחד עם זאת, מכון "מבט לתקשורת פלסטינית" הראה כי ר'נאם עצמה השתתפה פעמים רבות במסורת הפלסטינית של האדרת מחבלים.
להלן קטעים ארוכים יותר מתוך הראיונות עם אמו של צעיר פלסטיני שנהרג ועם מושלת המחוז לילא ר'נאם:
אמו של 'שהיד' פלסטיני: "אנו אומרים 'השבח לאללה' על כל דבר. חובה עלינו לתת את עצמנו ואת ילדינו [למען הסוגיה]. השבח לאללה, נכון שזה מעציב אותנו, ושאנחנו חשות צער וכאב. היום, בכל יום ובכל רגע, הבן שלי חסר לי. לעולם לא אשכח את בני. זה נכון מה שאומרים שאנחנו צוהלות משמחה על הילדים [המתים] כי הילד שלנו הולך לגן עדן להתחתן עם שחורות-העין (בתולות גן העדן), אינשאללה. מי ייתן ואללה יושיב אותו בגן העדן העליון. זה לא שאנחנו לא אוהבות את ילדינו. אנחנו כן אוהבות את ילדינו, אבל גם את מולדתנו. אנחנו אומרות 'אינשאללה' וממשיכות לעמוד איתן..."
ודאד מנאוויל, מהאיחוד הכללי של פועלי פלסטין: "אנו אומרות לכל הנשים שתלמדנה מהעמידה האיתנה של הנשים הפלסטיניות, מזאת שנפרדת מבנה השהיד בצהלות שמחה, ומזאת שמקבלת את פניו של בנה האסיר בצהלות שמחה."
[הטלוויזיה הרשמית של הרש"פ, 21/3/2015]
מתוך ראיון עם מושלת מחוז רמאללה ואל-בירה, לילא ר'נאם:
כותרת: "ר'נאם בראיון לאל-חיאת אל-ג'דידה: בכיה של האם על בנה השהיד אינו בושה"
ש.: "האם האישה משמיעה צהלולים מתוך שמחה על מותו של אחד מבניה כשהיד או על מעצרו לאורך שנות המאבק?"
מושלת מחוז רמאללה ואל-בירה לילא ר'נאם: "אני נגד הצהלולים, נגד ריסון הרגשות ונגד הצגתנו בתור עם ברברי שלא אכפת לו מאובדן ומחסך. בפסיכולוגיה הדבר הזה נקרא הכחשה, בעוד שאנו, הפלסטינים, למדנו שזוהי גאווה. נכון שהתרבות שלנו מדברת על מעלתו הרמה של השהיד ועל תכונותיו, אך כאשר העולם רואה אותנו נושאים שהיד ומשמיעים צהלולים, הוא חושב שאין לנו רגשות - במיוחד כאשר מדובר בילדים, שכן כאשר ילד מת כשהיד, התמונה הראשונה שאנו מפרסמים היא תמונה שלו נושא נשק. האם חייבת להביע את רגשותיה, וזה מה שאני אומרת לכל האימהות שאני מבקרת, שכן זוהי זכותן..."
ש.: "אם היו לך בן ובת, האם היית מסכימה שישתתפו בפעילויות ההתנגדות על צורותיה השונות באופן שווה, מבלי שתחששי יותר לבת מאשר לבן?"
לילא ר'נאם: "בוודאי, משום שחייתי את החיים האלה, ואחיי בבתי הכלא. אני מעורבת בפעילות הארגונית, ורבים התלוננו לאבי שאני סופגת מכות ונעצרת משום שאני מתערבת בדברים שאינם ענייני, כגון הצלת צעירים מידי החיילים וההשתתפות בתהלוכות. אבי התנגד לאפליה בין שני המינים, ואמר שההתערבות הזו היא ממאפייני המשפחה ושזוהי הזכות של כולם."
[אל-חיאת אל-ג'דידה, 21/03/2015]