ראיון ברדיו עם מנהל מכון "מבט לתקשורת פלסטינית" איתמר מרכוס, בנושא הסתה ברשות הפלסטינית
מרכוס: חיוני לדעת מה הפלסטינים מלמדים את ילדיהם
איתמר מרכוס רואיין על ידי אליהוא בן און - רשת א', 10/03/2010
אליהוא בן און: איתמר מרכוס, אתה מנהל מכון "מבט לתקשורת פלסטינית", ומי כמוך מתאים לשידור שלנו - אנחנו עוסקים בהשפעת התקשורת הפלסטינית על המנהיגות הערבית, בשטחים, ועל תושבי הרשות הפלסטינית. בוא נפתח בשאלה הראשונה - הממשלה החליטה לפרסם "מדד הסתה". האם "מדד ההסתה" הזה הוא יעיל כדי להסביר לנו, ובעצם - למי הוא נועד? עד כמה הפערים גדולים?
מרכוס: כן, אנחנו עובדים עם הממשלה בצמוד בהכנת המדד, אנחנו לא ראינו עדיין את הטיוטא הסופית כך שאני לא רוצה להגיד מה תוכנו. אבל מה שאני כן יכול להגיד - התקשורת הפלסטינית, מאחר והיא תקשורת בשליטה המלאה של הרשות, היא מעידה עבורנו על האמונות, הדעות, ועל הכוונות של הרשות הפלסטינית, והיא מעידה על המסרים שהם מעבירים אל אנשיהם. ואנחנו [ב"מבט לתקשורת פלסטינית"] בודקים לא רק את התקשורת, אנחנו בודקים גם ספרי הלימוד, תשבצים, וקליפים ואנחנו רואים שיש מסר אחיד שמועבר בין כל המנגנונים שהם בשליטת הרשות הפלסטינית, יש מסרים אחידים, ולכן זה מאד חשוב לעקוב אחריהם מכיוון שאנחנו מבינים את התוכן של החינוך הפלסטיני לילדיהם.
א.ב.א: איך בפועל מתבצע המדד, האינדקס הזה?
מרכוס: האינדקס שהממשלה תפרסם מתמקד בנושאים ונותן משקל לנושאים האלה. שוב, אני לא רוצה להקדים את מה שהם יפרסמו מחר. אבל לפי ההבנה שלנו, במכון מבט לתקשורת פלסטינית, יש כמה דברים בולטים שצריכים לעקוב אחריהם, ואחד מהם זה הנושא של אי-ההכרה בישראל. אפשר להגיד שכל הבסיס להסכם אוסלו היה שהרשות הפלסטינית, שיאסר ערפאת, שאש"ף הכירה בקיומה של ישראל, בזכות קיומה של ישראל, והמסרים שאנחנו רואים שמועברים לילדים הפלסטיניים ולמבוגרים פלסטיניים הוא מסר של אי-הכרה מוחלטת. רק להמחיש את זה אני רוצה לתת לך דוגמא מתוכנית טלוויזיה לילדים שהיתה רק לפני כשבועיים, בטלוויזיה הפלסטינית, וזה בשליטה של הרשות, ובשליטה אפילו של המשרד של אבו מאזן. המנחה פונה לילדים באולפן והיא אומרת להם שיש הרבה ילדים ממה שהיא קוראת "שטחי 48, השטחים הכבושים", והכוונה לישראל, שגם מאזינים לתכנית שלהם וצופים, והיא מציינת ילד מלוד ועוד אחד מבאר שבע, ואז היא פונה לילדי ערביי ישראל והיא אומרת להם ככה: "וודאי שתמיד נישאר בקשר אתכם, וודאי לכם זכות, וודאי התכנית שייכת לכם כפי שאתם - כמו כל ילד פלסטיני חלק מפלסטין הכבושה." עכשיו, המסר הזה לילדים פלסטיניים ולערביי ישראל אפילו, שכל שטח של ישראל הוא פלסטין הכבושה, זה מסר עקרוני, זה מסר שחוזר בספרי הלימוד, זה מסר שחוזר אפילו בתשבצים היומיים. והדבר הזה משפיע, משפיע על החברה הפלסטינית.
א.ב.א: כלומר, בתפיסה הפלסטינית, עדיין הישראלים - למרות כל התהליכים - נראים כאילו אלה שבאו כמו הקולוניות בעבר לקחו שטחים לא שלהם בלי קשר להיסטוריה ולקשר של העם היהודי לארץ ישראל?
מרכוס: כן, זה בהחלט נכון. ככה הם מחנכים וככה מתוארת בספרי הלימוד שלהם העלייה לישראל כעלייה קולוניאליסטית זרה, שאין לה קשר היסטורי לישראל. הייתי אומר שיש לנו מאות-מאות אמירות של ההנהגה הפלסטינית הדתית והפוליטית מהשנה האחרונה המכחישה כל קשר של היהודים לארץ ישראל. יש להם ביטוי 'אל-היכל אל-מזעום' - בית המקדש השקרי, המדומה, אין בית מקדש למרות כל הממצאים הארכיאולוגיים, אין. הכול שייך להם, כל מטר שייך להם. זה גם מסר שחוזר על עצמו: אין לנו עבר וגם הרמז גם שלא יהיה לנו עתיד.
א.ב.א: איתמר מרכוס, האם אתה מאמין שאם יבוא מנהיג אמיץ, אולי דוגמת אנוור סאדאת, והוא ישנה את הטרמינולוגיה ויגידו הפוך: "זאת מדינת העם היהודי, הם השכנים שלנו, צריך לכבד אותם, יש להם פה שרידים ארכיאולוגיים" וכו' וכו'. עצם העובדה שהם חיים במשטר לא דמוקרטי יעזור למנהיג לשנות את המוטיב, את הנרטיב ובהתאם גם הציבור יילך אחריו?
מרכוס: אני בהחלט מאמין שנרטיב אחר במשך שנים ישנה את העמדות ואני רוצה לציין סקר מאד חשוב שמצביע עד כמה העמדות משתנות באופן שלילי עקב האמירות האלה. בסקר שאלו פלסטינים: "האם אתם מכירים בזכות קיומה של ישראל?" בין המבוגרים ביותר, אלה שהיו מעל גיל 50 - מעל 50% הכירו בזכות קיומה של ישראל, אבל הגיל הצעיר ביותר שנשאל בין 18 ל-25, 92% לא הכירו בזכות קיומה של ישראל, כך שמבוגרים יותר שחיו בקשר עם ישראל, שחיו לפני שהיו כל הפיגועים - הם מכירים בזכות קיומה של ישראל, אבל הצעירים שרק מקבלים את החינוך של הרשות ולכן אני אומר כמו שהרעילו אותם בשנאה, אפשר לעשות גם תהליך-
א.ב.א: גם להביא מכון טיהור אולי, לטהר את העניין הזה.
מרכוס: בדיוק.
א.ב.א: עכשיו לסיום, לגבי המילה 'ציונות'. האיראנים מקפידים להגיד 'המשטר הציוני', נדמה לי גם הסורים. איפה שאני שומע את המילה 'ישראל' יש לי תחושה שיותר מכירים בנו.
מרכוס: לצערנו, גם ברשות הפלסטינית יש הרבה פעמים, שלא מוכנים להזכיר את ישראל - המשטר הציוני. אפילו אם אני מזכיר לך את תוכנית הילדים, שהייתה לפני שבועיים, שהיא לא רצתה להכיר בישראל. היא קראה לזה 'שטחי 48', 'שטחים כבושים', 'פלסטין הכבושה' - שלושה ביטויים שונים בגלל שהיא לא רצתה להכיר ב"ישראל."
א.ב..א: האם זה חריג? או האם זה הקו?
מרכוס: בתוכנית הזאת של ילדים לצערנו זה כמה וכמה פעמים קרה. בחדשות בוודאי מזכירים היום את ישראל. כך שיש כאן שני מסרים. אני אתן לך [דוגמא] איך משתמשים במילה 'ישראל' בספר לימוד. בעיקר בספרי לימוד מתייחסים לכל ישראל כפלסטין. מדברים על יפו כחלק מפלסטין וכו', אבל כאשר מזכירים את ישראל, זה מוזכר ככה וזה ציטוט מספר שיצא רק לפני שנתיים לכיתות י"ב וכתוב: "מלחמת פלסטין הסתיימה כאשר הכנופיות הציוניות גזלו את פלסטין והקימו את מדינת ישראל. כך שמשתמשים בביטוי 'מדינת ישראל', אבל זה תוצאה של מה שגזלו הכנופיות הציוניות. כך שהמסרים: ישראל קיימת מצד אחד, אבל אין לה זכות קיום בגלל שהיא כולה גזל.
א.ב.א: אם כן, מדד ההסתה שיפורסם מעתה בכל שלושה חודשים כדי לבדוק את רמת ההסתה בכלי התקשורת הפלסטיניים, במסגדים ובמערכות החינוך חשוב כדי לספר לנו הישראלים איך מדווחים ואיך רואים בתקשורת ובציבור הפלסטיני את מדינת ישראל.
מרכוס: בהחלט. ועל פי האמירות האלה ועל פי החינוך הזה, יהיה לנו או שלום או מלחמה בדור הבא.
א.ב.א: איתמר מרכוס, מנהל מכון "מבט לתקשורת הפלסטינית" תודה רבה שהשתתפת בשידור שלנו.
|