הניסיון הכושל של אחמד טיבי להסתיר ולהכשיר תמיכתו בטרור
- ארבע פעמים שיבח ח"כ טיבי מחבלים האחראים למעשי טרור ורצח, או את "הזכות" הפלסטינית ל"התנגדות" טרוריסטית
מאת מוריס הירש, עו"ד ואיתמר מרכוס
לפני עשרה ימים חבר הכנסת אחמד טיבי פרסם בטוויטר ציוץ שבו הוא ניסה להכשיר את "נאום השהידים" המפורסם שלו מ-2011, שנאמר באירוע של הרש"פ לכבוד כלל ה"שהידים" הפלסטינים ההרוגים - שביניהם נמנים גם רוצחי ילדים ומחבלים מתאבדים. בנאומו הוא שיבח את ה"שהידים", ובין היתר אמר: "בהיסטוריה של העמים ובמאבקיהם השהיד הוא שיא התפארת. אין ערך נעלה יותר מאשר השהאדה. השהיד הוא אשר פורץ את הדרך, ומשרטט בדמו את הדרך לחירות ולשחרור." בציוץ שלו, טיבי לא הזכיר כלל את דבריו על "פורצי הדרך" אלא טען שהוא דיבר על "שהידים" פסיביים, כלומר הרוגים שלא היו מעורבים בלחימה. ובמילים של טיבי, אותו נאום "כוון כלפי הנופלים שנהרגו ולא הרגו: בטבח כפר קאסם, הפגנות אוקטובר 2000 ויום האדמה."
יתכן שהניסיון של טיבי להתנער עכשיו מתמיכתו במחבלים ובטרור, הוא בגלל השיחות על הקמת ממשלה, ורצונו לקחת חלק פעיל יותר או בענייני הממשלה או בוועדות בכנסת. ולכן ראוי להציג כעת את ארבעת הפעמים, המתועדות על ידי מכון "מבט לתקשורת פלסטינית," שבהן טיבי שיבח מחבלים האחראים למעשי טרור ורצח, או את "הזכות" הפלסטינית ל"התנגדות" טרוריסטית.
1. טיבי הצדיק בדברים בטלוויזיה הפלסטינית את "ההתנגדות" של חמאס בתור "זכות", בדיוק כשם שלחזבאללה היתה זכות ל"התנגדות" נגד ישראל
בעקבות שיגורי טילים על ידי חמאס מרצועת עזה על אשקלון ושדרות, יצא צה"ל לתקיפה קרקעית נגד יעדים צבאיים ברצועת עזה בתחילת שנת 2008 (מבצע חורף חם). בזמן המבצע התראיין ח"כ טיבי בטלוויזיה הפלסטינית דרך הטלפון, ובדבריו הצדיק את "ההתנגדות" נגד ישראל באומרו כי היא "זכות", והשווה בין ה"התנגדות" של חמאס לישראל מרצועת עזה ל"התנגדות" של חזבאללה נגד ישראל - שגם אותה הוא הצדיק:
"אני מדגיש כי ההתנגדות לכיבוש היא אפשרית, מותרת, ויתר על כן, היא אחת הזכויות של עמים הנתונים תחת כיבוש, כפי שפעל חיזבאללה וניצח בהתנגדות שלו."
טיבי הוסיף ואמר שיש עליות וירידות בשימוש ב"התנגדות":
"יש לבחון כל פעולה האם היא מקדמת את הסוגיה, והאם היא מגנה על האנשים או לא."
2. טיבי טוען כי חובה על הפלסטינים לבצע את כל שלושת סוגי "ההתנגדות"
בהזדמנות נוספת טיבי חזר על דבריו בעד הזכות של הפלסטינים "להתנגדות" נגד ישראל - ואף קבע כי חובה על הפלסטינים "להתנגד". בעצרת לכבוד יום תחילת הפעילות של פת"ח, טיבי נשא דברים אחרי מנהיג ארגון הטרור החזית העממית לשחרור פלסטין. בנאומו הבהיר טיבי כי ישנן שלוש קטגוריות של "התנגדות" - התנגדות בדרכי שלום, התנגדות עממית, והתנגדות "פעילה", והוא אמר בקול רם, ואף חזר על זאת פעמיים - כי חובה על הפלסטינים להתנגד:
"פת"ח היא אשר שיגרה את ניצוץ תהלוכת השחרור, והתהלוכה הזו נמשכת, וההתנגדות - פעם בדרכי שלום, פעם עממית, ופעם התנגדות פעילה נגד הכיבוש - היא מזכויות העמים, והעמים - אין זו זכותם להתנגד לכיבוש, אלא חובתם להתנגד לכיבוש, חובתם להתנגד לכיבוש."
[הטלוויזיה הרשמית של הרש"פ, 04/01/2011]
3. שבחים של טיבי למחבלים הרוצחים: מרוואן ברגותי, כרים יונס, מאהר יונס, אחמד סעדאת, ואבו ג'האד
בציוץ שלו בטוויטר טיבי גם פנה ישירות לראש הממשלה בנוגע ל"נאום השהידים", ואמר: "מאתגר אותך שתזכיר שם אחד שהזכרתי מהנאום הערוך ההוא." אמנם, באותו נאום טיבי לא הזכיר את שמות מחבלים ספציפיים, אבל בנאום אחר בהחלט הזכיר שמות של מחבלים האחראים לרצח ישראלים רבים, והוא שיבח אותם.
באפריל 2018 טיבי השתתף באירוע של הרש"פ שהוקדש לכבוד המחבל מרואן ברגותי, אשר הורשע ב-5 מעשי רצח בפיגועי ירי שונים. טיבי נשא שם דברים לכבוד המחבל והתוודה על החברות העמוקה שביניהם, ועל ההערצה שלו כלפי מרואן ברגותי. בעיני טיבי, המחבל ברגותי הוא:
"המפקד, הסמל, הלוחם והחבר... אחי מרואן".
בעיני טיבי, מעצר הרוצח ברגותי לא היה מעצר מוצדק אלא ברגותי "נחטף" על ידי כוחות הביטחון הישראלים.
לצד השבחים שהרעיף על הרוצח מרוואן ברגותי, הזכיר טיבי גם שמות מחבלים אחרים שהוא עומד לצדם ותומך בהם. בין המחבלים האלה נכללים כרים יונס ומאהר יונס - מחבלים שרצחו את החייל אברהם ברומברג בשנת 1981 ונידונו למאסרי עולם; אחמד סעדאת, מנהיג ארגון הטרור החזית העממית לשחרור פלסטין, שהורשע בגין פעילות טרור ונידון ל-40 שנות מאסר. לפי פרסומי "החזית העממית" בטלוויזיה הפלסטינית, אחמד סעדאת הוא האחראי על רצח השר רחבעם זאבי ב-2001, אך הוא לא נשפט על רצח זה. כמו כן שיבח טיבי בדבריו "מפקד היסטורי כביר, הוא אבו-ג'יהאד" - רב המחבלים ח'ליל אל-וזיר, שלפי פרסומי הרש"פ הנו אחראי על רצח 125 ישראלים לפחות.
טיבי לא התכחש לדברי השבח שלו כלפי הרוצחים מרוואן ברגותי וח'ליל אל-וזיר, ונראה שהוא עדיין עומד לצד המחבלים האחרים שהוא הזכיר בנאומו.
4. "נאום השהידים" של טיבי באירוע ברש"פ שהוקדש לכלל המחבלים ה"שהידים" - "יום השהיד הפלסטיני":
את "נאום השהידים" נשא טיבי באירוע שהתקיים ברש"פ לרגל "יום השהיד". בנאום זה טיבי לא ציין שמות של מחבלים ספציפיים, אך דבריו, בהקשרם, אינם מותירים ספק שטיבי לא דיבר רק על "שהידים" בלתי מעורבים בלחימה, כפי שטען בחשבון הטוויטר שלו, אלא גם למחבלים. תובנה זו נלמדת ממספר משפטים שאמר טיבי בנאום:
1) במהלך הנאום טיבי הזכיר בכפיפה אחת את השהידים והמחבלים האסירים באותה קטגוריה של פעילי 'התנגדות':
"איננו טוענים... כי העם הפלסטיני הוא הטוב בעולם, אך אין עם בעולם טוב מהעם הפלסטיני, ולכן יש לכבד את השהידים שלו ויש לשחרר את אסיריו האמיצים. זוהי זעקה שאנו משמיעים מכאן ומכל מקום לשחרר את אסירי החירות, האלפים שיושבים בבתי הכלא של הכיבוש, שהסוהר שלהם רוצה לתייגם כמחבלים."
בשנה שעברה טיבי שיבח באירוע ברש"פ מחבלים כלואים כמו מרוואן ברגותי ואחרים, אך עוד קודם ב"נאום השהידים" הוא גילה את עמדתו כי המחבלים בכלא, כולל הרוצחים שביניהם, הינם "אסירים אמיצים." בנוסף, טיבי חשף את מחשבתו והלך רוחו: האסיר שרצח ומוחזק בכלא, כמו מרואן ברגותי, מוזכר בנשימה אחת יחד עם "השהידים". אין כל היגיון בטיעון לפיו טיבי משווה את המחבל הרוצח הכלוא עם אנשים בלתי חמושים תמימים שנהרגו למשל בהפגנות. אלא יש להבין את דבריו: כשם שהאסירים נכלאו מפני שהם קודם פגעו והרגו, כך גם לדידו המושג "שהיד" בוודאי כולל גם את המחבל שפגע ורצח, ואחר כך נהרג ונהיה ל"שהיד".
"אחיות ואחים, עמדנו בקשר עם האחים בהתאחדות הלאומית של משפחות השהידים לגבי עניין חשוב - גופות השהידים."
למען הסר ספק, בשנת 2011, כאשר נשא טיבי את הנאום, לא החזיקה מדינת ישראל בגופותיהם של מי מהאנשים שנהרגו בכפר קאסם (1956), באירועי "יום האדמה" (ב-1976) או מאירועי אוקטובר 2000. הגופות שישראל מחזיקה בהן הן רק של מחבלים. התייחסותו של טיבי בנאום ל"גופות השהידים" המוחזקים על ידי ישראל, אינה מותירה ברירה אלא להסיק שהוא מתייחס בדבריו ל"שהידים" המחבלים שנהרגו במהלך פיגועים.
3) כאמור, בפתיח הנאום טיבי משבח את השהידים:
"בהיסטוריה של העמים ובמאבקיהם השהיד הוא שיא התפארת. אין ערך נעלה יותר מאשר השהאדה. השהיד הוא אשר פורץ את הדרך, ומשרטט בדמו את הדרך לחירות ולשחרור. השהיד הוא סמל המולדת."
אם נאמץ את העמדה המאוחרת של טיבי שבאמצעותה הוא ניסה להכשיר את "נאום השהידים" בטיעון שדבריו נאמרו רק ביחס לבלתי מעורבים, הרי שטיבי מברך על הריגת פלסטינים בידי ישראל. שהרי לגישתו, "אין ערך נעלה יותר מאשר השהאדה. השהיד הוא אשר פורץ את הדרך, ומשרטט בדמו את הדרך לחירות ולשחרור." אם דבריו של טיבי כוונו רק לאזרחים שנהרגו על לא עוול בכפם, הרי שלגישת טיבי, הפלסטינים צריכים לשאוף ליותר הרוגים תמימים, שהרי במותם הם אשר פורצים את הדרך ומשרטטים בדמם את הדרך לחירות.
יתר על כן, ברור שאדם אשר "פורץ את הדרך, ומשרטט בדמו את הדרך לחירות ולשחרור," אינו יכול להיות אדם פסיבי.
בפרסומו בטוויטר טוען טיבי שדבריו כוונו לאירועים כמו "הטבח בכפר קאסם". שוב, לא ייתכן שאדם סביר יחשוב שתושבי כפר קאסם, "פרצו את הדרך" או "שרטטו בדמם את הדרך לחירות ולשחרור".
ברור, אם כן, כי "נאום השהידים" של טיבי לא מסתכם באמירת דברי שבח לאזרחים תמימים, אלא דברי השבח שלו ל"שהידים" האלו משולבים עם דברי השבח למחבלים ורוצחים שנהרגו, או שנעצרו ונדונו לעונשי מאסר בפועל.
סיכום השקפתו של טיבי לגבי טרור:
ה"התנגדות" לישראל שתנועת פת"ח "שיגרה את ניצוץ התהלוכה" שלה, או זו של חמאס וחזבאללה, היא "זכות". לדברי טיבי ישנם שלושה סוגים של התנגדות שבהם נעשה שימוש מעת לעת לפי הנסיבות: התנגדות בדרכי שלום, התנגדות עממית, ו"התנגדות פעילה". לדברי טיבי, ההתנגדות לישראל היא לא רק "זכות אלא חובה" - "אין זו זכותם להתנגד לכיבוש, אלא חובתם להתנגד לכיבוש."
ברור מהשימוש במילה "התנגדות" בהקשר לפעולות של חזבאללה וחמאס נגד ישראל, כי "ההתנגדות הפעילה" במילים של טיבי היא שלב אחד מעבר ל"התנגדות עממית", שבלקסיקון הפלסטיני כוללת גם רצח באמצעות סכינים. לפיכך פעולות הטרור נגד ישראל הן לא רק זכות של הפלסטינים אלא אף חובתם. מבחינת טיבי אין הבדל בין פעולות הטרור של חיזבאללה לפעולות הטרור של החמאס ושל פת"ח. ולכן - אין פלא שהמחבל הרוצח מרוואן ברגותי מבחינת טיבי הוא "המפקד, הסמל, הלוחם והחבר... אחי מרואן".
מבחינת טיבי, רוצחים הם סמלים לאומיים שהוא עומד לצידם. מבחינת טיבי, רוצח של 125 ישראלים הוא "מפקד היסטורי כביר". מבחינת טיבי רוצחים המרצים עונשי מאסר בכלא, חלקם עונשי מאסר עולם מצטברים בגין עשרות אזרחים שהם הרגו, הם "אסירים אמיצים". מבחינת טיבי המחבל המתאבד הוא "פורץ את הדרך, ומשרטט בדמו את הדרך לחירות ולשחרור".
להלן חלקים נרחבים יותר מנאומיו של טיבי שאליהם התייחסנו לעיל:
ראיון של טיבי בטלוויזיה הפלסטינית בזמן מבצע 'חורף חם' של צה"ל ברצועת עזה ב-2008
אחמד טיבי: "אנו עומדים בפני מצב שהיה צפוי, של רצח יומיומי ופשע מלחמה נתעב, חלק מתוכנית מגרה של צבא הכיבוש בראשות ברק. מה שקורה, מה שאנו שומעים ורואים הוא דבר שמבייש את הקהילה הבינלאומית, בייחוד כשאנו רואים את גופות הילדים ורואים את כמות האזרחים שנופלים... דעת הקהל הישראלית עומדת מאחורי ההנהגה הישראלית וצבא הכיבוש ותומכת בכל פשע שמבצעת ישראל בעזה תחת הכותרת 'הגנה עצמית'... מול השתיקה של הקהילה הבינלאומית, שמציגה את המצב כאילו הוא מלחמה בין שני צבאות, צבא פלסטיני וצבא ישראלי.
אנו ניצבים בפני פשע מלחמה במלוא מובן המלה. תמונת התינוק מוחמד אל-ברעי לא הוצגה בתקשורת הישראלית. אפילו התקשורת הישראלית, בדרך הכיסוי [התקשורתי] שלה, משתתפת במזימה נגד הסבל הפלסטיני...
אני מדגיש שההתנגדות לכיבוש היא אפשרית, מותרת ויתר על כן, היא אחת הזכויות של עמים הנתונים תחת כיבוש. כפי שפעל חיזבאללה וניצח בהתנגדות שלו. בהתנגדות יש גאות ושפל. ההתנגדות היא פעולה שמקדמת את הסוגיה שאותה מייצג איש ההתנגדות. יש לבחון כל פעולה האם היא מקדמת את הסוגייה והאם היא מגינה על האנשים או שלא. אם הוכר בכך שזו תקופה של שפל ולא של גאות, או ההפך, הרי שזהו חלק מזכויות העמים להגנה עצמית, וההנהגה מגינה על העם, על האנשים ועל האזרחים, וזוהי חובתה של ההנהגה הפלסטינית."
[אחמד טיבי בראיון טלפוני בטלוויזיה הפלסטינית, 02/03/2008 (הדגשות העורך)]
חלקים מנאום טיבי באירוע לכבוד הרוצח מרוואן ברגותי (הנאום המלא מצוי בידי מכון "מבט לתקשורת פלסטינית" וניתן יהיה להציגו ככל שיידרש):
טיבי: "האחים בהנהגה הפלסטינית, אחותי אום אל-קסאם [אשתו של מרואן ברגותי], חבריו לדרך של מרואן ברגותי - המפקד, הסמל, הלוחם והחבר. אין זה קל עבורי לעמוד כאן פעם נוספת, כדי לדבר על מרואן כשהוא בכלא, לאחר 16 שנה מחטיפתו. התרגלתי למרואן ברמאללה, בביר זית, בנצרת, בתוניס ובכלא. על כן, הוא הפך להיות חלק מחיינו הלאומיים והאישיים... אנחנו מתמידים בביקור האסירים, ובמיוחד את אחי מרואן, עד שמנעו מאתנו זה לפני כשנה... כל מפגש עם מרואן, בין אם הוא איתי או עם אוסאמה או עם עמיתינו, היה מפגש מחשבתי, פורה, עם מסר ומשמעות. האיש הזה, אפילו כשהוא בכלא - ובזמן שהסוהר עומד במרחק של שנים או שלושה מטרים מאתנו - אתה מבחין שהוא רם בקומתו, במבטיו, בדיבורו... בכלא הפוליטי-הלאומי, בייחוד בכלא הכובשים הזרים לתושבי הארץ הנכבשים, הרוב המוסרי הזה של הסוהרים בטל ומבוטל, וזאת משום שהחברה שמחוץ לכלא עומדת לצד האסיר, לצד הנאבק, לצד הלוחם, לצדו של מרואן, של כרים [יונס], של מאהר [יונס] ושל אחמד סעדאת, משום שהם סמלים המקריבים למען מולדתם. יום השנה למעצרו של מרואן מתרחש בו זמנית עם יום השנה ללכתו של מפקד היסטורי כביר, הוא אבו-ג'יהאד. העם הזה התרגל שמפקדיו האצילים, מוסרים את נפשם, או את חירותם כמחיר למען עמם ולמען חירות עמם. כיבד אותי - אם אנחנו נוגעים בפן האישי - כיבד אותי מרואן, חברי מרואן, לגשת בשמו, כדי לבקש את ידה של ביתנו מימאס מאל-טירה, טירה במשולש, לבנו, בננו קסאם. הרגשתי גאווה על שהוא כיבד אותי בכך, והרגשתי עצב, כיוון שהוא אינו יכול לגשת ככל אב, כדי לבקש את ידה של הכלה לבנו הבכור. כאלה הם אלו, הנלחמים ומשלמים את מחיר החירות. הם לא שמחים אפילו בשמחות קטנות, או בשמחה גדולה, והם לא רואים את נכדיהם אף לא פעם אחת. כזה הוא מרואן, כזה הוא כרים, כך כל אלה, אשר בסופו של דבר, בהכרח הם ימצאו את דרכם אל החירות... כהרגלם, אסירי החירות משחררים את בני החורין והחופשיים שמחוץ לכלא, וכזה הוא מרואן... ירושלים, שהייהוד מתפשט בה, זקוקה למי שיעמוד לצידה... בכדי שנשוב ונאשש את מה שוודאי - שירושלים היא בירת פלסטין הנצחית, על חומותיה, כנסיותיה, מסגדיה, אל-אקצא שלה וכנסיית הקבר שלה... והיא היהלום שבכתר - בירת מדינת פלסטין. לא שכונה ולא שכונות - ירושלים! על עירה העתיקה, על כל מדרכותיה ורחובותיה."
[הערוץ הישיר של הטלוויזיה הרשמית של הרש"פ, 16/04/2018 (הדגשות העורך)]
הנוסח המלא של נאומו של ח"כ אחמד טיבי באירוע של הרש"פ לכבוד "יום השהיד" ברמאללה, 9 בינואר 2011
המנחה: "נעבור עתה לנאום בני עמנו בפלסטין הכבושה בשנת '48, מפי הד"ר אחמד טיבי, ראש התנועה הערבית לשינוי."
טיבי: "בשם אללה הרחמן והרחום, שלום עליכם ורחמי אללה וברכותיו. בני משפחות השהידים והשהידות, אחיי בהנהגה הפלסטינית, באתי אליכם מהחצי השני של התפוז (כינוי שרומז על הערבים הישראלים - העורך) כדי להרכין ראשי בפני זכר השהידים ובפני משפחות השהידים וברכה לכם.
בהיסטוריה של העמים ובמאבקיהם השהיד הוא שיא התפארת. אין ערך נעלה יותר מאשר השהאדה (מוות למען אללה - העורך).
השהיד הוא אשר פורץ את הדרך, ומשרטט בדמו את הדרך לחירות ולשחרור. השהיד הוא סמל המולדת. ועליו אמר יקירנו, מחמוד דרוויש: 'בזכותו ובזכותם אתם תשכימו למולדת' מהגליל הנישא, מנצרת הגאה, מחיפה ועכו ויפו ולוד ורמלה, מאום אל-פחם העומדת איתן, מוואדי ערה, מטייבה שלכם, מהנגב העומד איתן - באנו להגיש לכם ברכה וכבוד, ברכת השהיד, ברכת התפארת - הברכה לכם לכולכם.
הברכה לאדון השהידים, יאסר ערפאת. ברכה לסמל השני, המביט מכאן לשם, אל המשורר שלנו, מחמוד דרוויש.
ברכות לאלפי השהידים במולדת ובניכר וברכות לשהידים שלנו ושלכם בתוך הקו הירוק, אלה שהכובש רצה שיכנו אותם מחבלים, בעוד שאנו אומרים כי אין דבר נעלה יותר מאלה שמתו למען המולדת. לפני מספר ימים, בצעד שיש בו התרסה, קראתי את שמות שהידי הגדר, שם אחר שם, מעל במת הכנסת. זו הייתה תגובתי לניסיון ההתחמקות של הרוצח והרוצחים מ[אחריות כלפי] דם השהידה ג'ואהר אבו רחמה. אשר נפלה מהגזים הרעילים שלהם, והצטרפה לאחיה השהיד, באסם אבו רחמה. ועל מנת להרים את קולנו - שם, כאן, ובכל מקום - ברכה לסמל ההתנגדות הגאה, כפר בלעין העומד איתן. ברשותכם, על מנת שיתאחדו התקוות והכאב והדם של העם האחד, אזכיר את השהידים של טבח כפר קאסם, והשהידים של יום האדמה, והשהידים של התפרצות אל-קודס ואל-אקצא, ואלה שאחריהם, לאחר שנת 2000 נפלו יותר מ-23 שהידים נוספים. ולכן אני מוצא חובה עליי לקרוא את שמות 13 השהידים של 'התפרצות אל-קודס ואל-אקצא' (כינוי למהומות האלימות סביב פתיחת מנהרת הכותל ב-1996), ואלה שאחריהם, אשר נפלו בגליל ובמשולש, מתוך הגנה על מסגד אל-אקצא, ועליכם ועלינו. ואלה שמותיהם: וליד עבד אל-מונעם אבו סאלח מסכנין, מוחמד ר'אלב ח'מאיסי מכפר כנא, ראמז עבאס בושנאק מכפר מנדא, אחמד אבראהים סיאם ממועאויה, איאד סובחי לואבנה מנצרת, עלאא' ח'אלד נסאר מעראבה, אסיל חסן עאסלה מעראבה, עמאד פרג' ר'נאיים מסכנין, ראמי חאתם ע'רה מג'ת, מוחמד אחמד ג'בארין מאום אל-פחם, ווסאם חמדאן יזבכ מנצרת, עומר מוחמד עכאווי מנצרת, ונועל את הרשימה: מוסלח אבו ג'ראד מדיר אל-בלח, אשר נפל כשהיד באום אל-פחם. אחיות ואחים. אנחנו בני עם אחד, שאני משווה אותו תמיד למשולש גיאומטרי. הבסיס שלו הם הפלסטינים בגדה ובעזה. אתם. הצלע הארוכה הם הפלסטינים בפזורה. הצלע השלישית והקטנה ביותר הם הפלסטינים של 1948. נכון שהיא הצלע קטנה ביותר ושהם הקטנים ביותר במספר, אך בלעדינו, המשולש הזה לא היה משולש. אנחנו חלק בלתי נפרד מהעם הזה. כפי שנהגנו לומר שוב ושוב ואני אומר שוב 'אילולא הייתי פלסטיני, הייתי בוחר להיות פלסטיני.' איננו טוענים, אחים ואחיות, שהעם הפלסטיני הוא הטוב ביותר בעולם, אולם אין בעולם עם טוב יותר מהעם הפלסטיני ולכן יש לכבד את השהידים שלו ויש לשחרר את אסיריו האמיצים. זוהי זעקה שאנו משמיעים מכאן ומכל מקום לשחרר את אסירי החירות, האלפים שיושבים בבתי הכלא של הכיבוש, שהסוהר שלהם רוצה לתייגם כמחבלים. בהיסטוריה של העמים - כל העמים - שהשתחררו, בווייטנאם, באלג'יריה ובכל מקום בעולם, בתי הכלא של העושק והכובש היו מלאים באסירי החירות, שהפכו למנהיגי העמים שהשתחררו. ברכות לאסירינו בבתי הכלא.'לחירות האדומה יש דלת שעליה דופקת כל יד מוכתמת בדם' (שיר של אחמד שווקי - העורך). אחיות ואחים, עמדנו בקשר עם האחים בהתאחדות הלאומית של משפחות השהידים לגבי עניין חשוב - גופות השהידים. חשפתי את העניין הזה לפני כמה שנים מעל בימת הכנסת, כאשר הגשתי שאילתה לשר הבריאות בעניין הוצאת איברים מגופות השהידים וגופות אחרות. הוא לא הכחיש זאת אז. הוא התחמק מלהשיב, ומאוחר יותר התברר שמה שאמרנו היה נכון. זהו אחד העניינים החשובים ביותר שאנו עדיין עוקבים אחריהם. אנו עוקבים אחריו עם אחיכם כאן, בהתאחדות משפחות השהידים, אך אנו עוקבים אחריו [גם] שם, וטוב שהעניין הגיע לעולם באמצעות דיווח בעיתונים העולמיים והמערביים. מדינה שטוענת שהיא דמוקרטית תתייחס כך לגופות השהידים? לפיכך, זו זכות וחובה להשיב את הגופות הללו למשפחותיהן, כדי שירוו את אדמת המולדת הזו. אחיות ואחים, הדבר הטוב ביותר שאנו יכולים לתת לשהידים שלנו, לאלו שהקריבו את חייהם למען חירות המולדת ועצמאותה הוא אחדות לאומית. הדבר הטוב ביותר שאנו יכולים לעשות למען השהידים הללו הוא לשים קץ למצב הפילוג (הפנים פלסטיני, בין פת"ח לחמאס - העורך) שפיצל את הכוח ופורר את המולדת, ושממנו הרוויחו רק אויבי האומה הזו והעם הזה, שצחקו ולגלגו. אספר לכם סיפור שקרה לי בכנסת. כשהחלו העימותים בעזה בין פת"ח לחמאס עבר לידי אחד מאנשי הימין הקיצוני אשר איננו מתרועעים בדרך כלל. אמר לי: "אני יכול לומר לך משהו?" הנהנתי בראשי. אמר: 'זאת הפעם הראשונה שבה אני מאחל הצלחה לשני הצדדים.' וזאת כאשר איש ירה על רעהו וכאשר פלסטיני נפל מאש פלסטינית. חשתי כלימה אז ואני עודני חש כלימה היום. אני אומר זאת מתוך כאב, משום שאנו רוצים שהמולדת הזו תתאחד. האתגר הגדול ביותר שניצב מולה הוא הכיבוש, והשהידים הללו הקריבו את חייהם כדי שהמולדת תשוחרר. מה נפלא העם הזה, שמנהיגו נפל כשהיד. ונפלו כשהידים אנשי ההנהגה ואלפי פעילים. כך נבנית אגדת עם, אשר רוצה להשתחרר. והעם הזה, ברוחו, יכול רק לנצח... אחיות ואחים, אתם זוכרים את תמונת הילד, פארס עודה, שיידה אבנים על הטנק. התמונה הזאת נכנסה להיסטוריה ולא יצאה ממנה. הילד הזה מת כשהיד שמונה ימים לאחר שצולמה התמונה הזאת הוא מת כשהיד בעודו מדקלם את השיר: 'גם אם ישברו את עצמותיי- אני לא מפחד, גם אם יהרסו את הבית- אני לא מפחד.' העם הזה, עם הרוח הזו, לבטח ינצח. ברכות לשהידים הילדים! ברכות לשהידים הילדים, אשר נפלו מאש הטנקים של המדינה שמתיימרת להיות דמוקרטית ומכנה את בני החורין מחבלים. גורלם של העריצים יהיה להישבר, וגורלו של העם הזה יהיה להשתחרר. מי שרואה את קבר השהיד הוא עד. ועל המצבה הזאת נכתב, ונקרא זאת כולנו יחדיו: 'התפארת והנצח לשהידים הטהורים שלנו, ועיניי הפחדנים לא ידעו מנוחה.'"
[הטלוויזיה הרשמית של הרש"פ 09/01/2011 (הדגשות העורך)]
טיבי: "בשם אללה הרחמן והרחום... מן הגליל הנישא, מעכו וחיפה ויפו ולוד ורמלה, מנצרת הגאה, מאום אלפחם העומדת איתן... אנו מעבירים לכם כאן ביריחו, הו בני פת"ח ובני עמנו הפלסטיני - ברכת החירות, ברכת העמידה, ברכת הגאווה, אלף ברכות.
אחים יקרים... אנו חלק בלתי נפרד מבני העם הזה. אחי אבו-שריף, עבד אלרחים מלוח [מזכ"ל החזית העממית], הלוחם: אנו בני עם שהוא משולש הנדסי: הבסיס שלו הוא הפלסטינים בשטחי 67, והצלע השני הוא בני עמנו בתפוצות, והצלע השלישי הוא בני עמכם ב-48. המשולש הזה לא יכול משולש בלעדינו ובלעדיכם, ללא תקוותינו וכאביכם. אנחנו עם אחד בלתי מחולק, ולא הגאוגרפיה או הפוליטיקה לא יוכלו לפרד את העם.
יש הבדל בין המולדת והמדינה, ובין הגבולות הפוליטיים, אך תקוות העמים לא יוכלו [לתת להם] להוריד את ראשם. פת"ח היא אשר שיגרה את ניצוץ תהלוכת השחרור, והתהלוכה הזו נמשכת, וההתנגדות - פעם בדרכי שלום, פעם עממית, ופעם התנגדות פעילה נגד הכיבוש - היא מזכויות העמים. והעמים - אין זו זכותם להתנגד לכיבוש, אלא חובתם להתנגד לכיבוש, חובתם להתנגד לכיבוש. ומכאן אנו מטים את ראשינו בכבוד כלפי ג'וואהר אבו רחמה, השהידה שנפלה בגלל הגז שלהם, בגלל הגז שלהם, מפני שהיא סירבה להיות אסירת הגדר, גדר ההפרדה הגזענית, ולרוח השהיד אחמד דראע'מה אשר נרצח משמונה קליעים של 3 חיילים, בפשע מלחמה.
נוכח הפשעים האלה אנו אומרים שנית: אין זו זכות העמים להתנגד לכיבוש, אלא זו חובתם להתנגד לכיבוש, ומה שמרגיז את הכיבוש ומפחיד אותו הוא ההתנגדות העממית - ג'וואהר אבו רחמה נפלה בהתנגדות העממית, ביישוב שהיה לסמל ההתנגדות העממית - הברכה לבלעין! ... ואני תמיד אומר כי גורל העמים להשתחרר. אינני טוען כי העם הפלסטיני הוא הטוב בעולם, אבל אין עם בעולם טוב מן העם הפלסטיני. [אומר פעמיים] ולכן החירות היא... גורל העם הזה. העם הזה רוצה בשחרור, ופיתרון שתי המדינות הוא ויתור היסטורי שהעולם צריך לכפות אותו, ומי שמסרב לסיים את הכיבוש ולהקים את המדינה הפלסטינית טוען על האזור הזה לחיות תמיד בעימות. ולכן העם הזה הוא עם דורש שלום וחירות ושחרור...
הכיבוש לא יכפה היסטוריה חדשה, ולא יסלף - גם אם ינסה. נצרת היא נצרת [אלנאסרה], ירושלים היא ירושלים [אלקודס], שכם היא שכם [נאבלס], טייבה היא טייבה - שמותיהם לא ישונו, ולא ההיסטוריה שלהם, ולא הסיפורים שלהם - על ידי לוח פה, או שינוי שמות רחובות שם, או מצד משרד זה או אחר, ואל הכובשים האלה - מאנשי יריחו כאן ובשכם וסביב רצועת עזה הנצורה והאהובה, אנו אומרים: 'שאו את שמותיכם ולכו, הו העוברים בין המילים העוברות, קחו את שמותיכם ולכו.' [ע"פ מחמוד דרוויש] העם הזה לא יקבל פחות מחירות, ריבונות ועצמאות...
האינטרס של הישראלים שיושם קץ לכיבוש, לא רק להגשמת הזכות הפלסטינית. זה נהיה אינטרס שלכם. ואני אומר לישראלים שתיסוגו מהאדמה הפלסטינית. הגזענות מרימה ראשה נגדנו, ואתם עוקבים אחר מסרי הרבנים... אנו לא באנו למולדת, לא במטוס ולא בספינה, לא באויר ולא בים, אנו בני המולדת הזה, וצבע עורנו כצבע אדמת המולדת הזו. ולמהגר הפשיסטי ההוא, ליברמן, אנו אומרים: מי שבא אחרון, יילך ראשון. מי שבא אחרון יילך ראשון, אם מישהו צריך ללכת. לא נסולק ממולדתנו, אנו מחנכים את עמנו על ההישארות והעמידה האיתנה! ... כך אנו אומרים לעמנו, זוהי הדוגמה, זו העמידה, ואין דוגמה זולתה. ... המאבק שלנו - ציבורי, לאומי, פוליטי, פרלמנטרי, תקשורתי - הוא מאבק מתמיד. אנו, אלה ערביי 48 אשר רשמו את אגדת העמידה האיתנה, הם מסוגלים להמשיך בכך, ולהתמודד עם מפלצת הגזענות. אלה בני עמכם הקוראים לכם עכשיו: התאחדו, התאחדו, התאחדו, שהרי האתגר האמתי הוא הכיבוש. והכיבוש הזה, אתו צריך להתעמת כדי שיובס ותוקם המדינה הפלסטינית...
ישראל שמשווקת את עצמה כדמוקרטיה צרופה, לא יכולה להיקרא כך כל עוד הכנסת מחוקקת בכל שבוע ובכל חודש חוק נגד המיעוט הערבי הפלסטיני בפנים. הכנסת הפכה לסמל של איבה כלפי האחר, לגזענות - ואנחנו שם כדי להרים את הקול של [תושבי שטחי] 48'...
לסיום, אני רוצה לשלוח בשמכם מסר של נאמנות לסמל העם הזה, ואהובנו היקר, אבו עמאר, הברכה לך הוי אדון השהידים. המוות העלים אותך, ואתה לא תיעדר. והכופייה הזו לא תיפול, לא תיפול, לא תיפול! הו האחים, את זוכרים את הילד פארס עודה, אשר עמד מול הטנק כדי לזרוק אליו אבנים. הוא נפל כשהיד שמונה ימים אחרי צילום התמונה הזו, נפל כשהוא משנן את השיר: 'גם אם ישברו את עצמותי, לא פוחד, גם אילו הרסו את הבית, לא פוחד.' העם הזה, עם הרוח הזו, והילדים האלה - בהכרח יגבר על הכיבוש. תחי פלסטין ויחי יום הזיכרון [לפת"ח], ושלום עליכם וברכת אללה."
[הטלוויזיה הרשמית של הרש"פ, 4/1/2011]
|