מהו ה"סטטוס קוו" בהר הבית?

ב-17 ביוני 1967, בדיוק לפני 55 שנים, שר הביטחון דאז, משה דיין, קיבל לבדו את אחת ההחלטות החשובות והגורליות בתולדות מדינת ישראל והעם היהודי. ימים ספורים לאחר תום מלחמת ששת הימים, הסכים דיין לקבוע את ה"סטטוס קוו" החדש בהר הבית. מחשש לדיון פתוח על החלטתו, החלטת דיין לא אושררה על ידי ממשלת ישראל דאז, או על ידי כל ממשלה אחרת מאז.

הר הבית הוא האתר הקדוש ביותר ליהדות. הוא הר המוריה המקראי שבו עקד אברהם אבינו את יצחק בנו. זה המקום בו בנה שלמה המלך את בית המקדש הראשון, שנחרב בשנת 586 לפנה"ס. זה המקום בו בנו היהודים, 70 שנה מאוחר יותר, את בית המקדש השני. אפילו בחוברת לתיירים שפורסמה בשנת 1924 על ידי המועצה המוסלמית העליונה, נכתב בגלוי: "אתר זה הוא אחד העתיקים בעולם. קדושתו מתוארכת לתקופות הקדומות ביותר (אולי מהתקופות הפרה-היסטוריות). זהותו עם מקום מקדש שלמה אינה מוטלת בספק."

 הר הבית קדוש גם למוסלמים, המכנים אותו אל-חרם אל-שריף ("המתחם הקדוש הנכבד"), או "מסגד אל-אקצא", שם שנעשה בו שימוש כפול – הן ביחס לכלל שטח הר הבית המשתרע על 144 דונם, הן ביחס למסגד אל-אקצא עצמו. במהלך הכיבוש המוסלמי בארץ ישראל, המוסלמים הוסיפו שני מבנים דומיננטיים באתר: כיפת הסלע, שנבנתה בשנת 691, ואשר ניצבת במרכז ההר מעל אבן השתייה, שמעליה גם עמד קודש הקודשים של בית המקדש הראשון ובית המקדש השני; ומסגד אל-אקצא, שנבנה בשנת 693 בפינה הדרום מערבית של ההר. בשנות ה-90 הווקף חפר את השטח המכונה "אורוות שלמה", והפך אותו למסגד חדש המכונה המסגד המרוואני. הוא ממוקם 12 מטרים מתחת למפלס החצר הנוכחי, ובעלון המוזכר של המועצה המוסלמית העליונה צוין כי מתחם האורוות "מתוארך כנראה עד לבניית מקדש שלמה. לפי יוספוס, הוא היה קיים ושימש מקום מקלט ליהודים בזמן כיבוש ירושלים על ידי טיטוס בשנת 70 לספירה." טיטוס הוא מי שהחריב את בית המקדש השני. 

לאחר ששחררה ישראל את ירושלים והר הבית מהכיבוש הירדני הבלתי חוקי (1948–1967), נדרשה החלטה, איזו גישה אל הר הבית תינתן למוסלמים וליהודים.

בשאיפה להרגיע ולפייס את המוסלמים לאחר תבוסתם הקשה, דיין הציע לווקף הירדני שליטה במה שמתרחש על ההר עצמו בעוד שישראל תהיה אחראית לביטחון החיצוני ולסדר הכללי. דיין הסכים כי למוסלמים תינתן גישה חופשית לאתר. ביחס ליהודים, סיכם דיין שאלו יוכלו לעלות להר ללא מגבלה מספרית, אך לא יורשו להתפלל שם. הועלתה הטענה, כי בוויתורו על השליטה על הפעילות בשטח ההר לטובת הווקף, ביקש דיין לנטרל את המרכיב הדתי בסכסוך הישראלי-ערבי.

עם זאת, מסמכים היסטוריים שסווגו כ"סודי" אך פורסמו לאחרונה על ידי ארכיון המדינה, ושבהם עיינו אנשי  מכון 'מבט לתקשורת פלסטינית', מספקים הזדמנות ייחודית לחשוף את ה"סטטוס קוו" האותנטי והרשמי שנקבע ב-1967.

לקראת ט' באב שחל ב-15 באוגוסט 1967, ארגן הרב הראשי לצה"ל דאז, האלוף שלמה גורן, קבוצת יהודים שיעלו להר הבית על מנת להתפלל. ועדת השרים הישראלית לשמירה על המקומות הקדושים התכנסה ב-13/8/1967 כדי לדון בתכניתו של הרב גורן . בעוד הוועדה דחתה הצעה מפורשת לאסור תפילת יהודים בהר הבית, היא החליטה להורות ליושב ראש הוועדה, השר דאז זרח ורהפטיג, להיפגש עם הרב גורן ולהודיע לו שעליו להפסיק לארגן תפילות ולבצע פעולות אחרות בהר הבית. גם שר הביטחון דיין – שנעדר מהדיון - נתבקש להורות לרמטכ"ל לזמן אליו את הרב גורן ולהורות לו להימנע מכל פעולה הקשורה בארגון תפילות ופעולות אחרות בהר הבית. מעניין לציין שהסיכום הכתוב של ההחלטה שהתקבלה על ידי הוועדה, נושא את התאריך 16/8/2916 (פרוטוקול החלטות שהתקבלו על ידי הוועדה מופיע להלן).

גם ראש הממשלה לשעבר מנחם בגין, שהבטיח לפני בחירות 1977, שיאפשר ליהודים להתפלל בגלוי בהר הבית, לא עשה כל שינוי ב"סטטוס קוו".

לפרקי זמן מסוימים, הר הבית היה סגור לחלוטין ליהודים, בעיקר במהלך סבבים של אלימות וטרור מצד הערבים או בעקבותיהם. לעומת זאת, האתר כמעט ולא נסגר למוסלמים, למעט בנסיבות חריגות, כמו ביולי 2017, לאחר שמחבלים רצחו שני שוטרים ישראלים שסיירו במקום.

אף על פי שאף ממשלה ישראלית מעולם לא אישרה את ההסכם שאותו גיבש דיין , בפועל, ה"סטטוס קוו" בהר הבית הוא שהחלק הפנימי של האתר מנוהל על ידי הווקף ואילו ישראל אחראית על הביטחון החיצוני ועל שמירת הסדר הציבורי. מוסלמים רשאים לבקר באופן חופשי באתר, במספרים בלתי מוגבלים, בכפוף לשיקולים של בטיחות וביטחון. ליהודים מותר להיכנס להר למשך שעות ספורות במהלך היום ובקבוצות מוגבלות בגודלן, ולרוב, אסור להם לקיים תפילות ביחיד או בציבור.

מאז הקמתה, הרשות הפלסטינית משתמשת בהר הבית באופן עקבי כאמצעי לעורר להט דתי וכקריאה לגיוס לאלימות וטרור. באמצעות הטענה החוזרת ונשנית כי ישראל מתכננת להרוס את "מסגד אל-אקצא", – הרש"פ גורמת לפלסטינים, ולמעשה לעולם המוסלמי כולו, להאמין לעלילת "אל-אקצא בסכנה".

בעוד המסמכים ו-55 שנות מציאות מוכיחים בבירור שלישראל אין כל כוונה לפגוע בחלק כלשהו של האתר,  שלא לדבר על להרוס אותו, הרש"פ עדיין טוענת, כפי שחשף מכון "מבט לתקשורת "פלסטינית", כי "מאז מלחמת יוני (מלחמת ששת הימים ב-1967) – ואנחנו מדברים על יום השנה ה-55 שלה – יש כוונות [ישראליות] להרוס את מסגד אל-אקצא ולבנות את בית המקדש המדומה". [הטלוויזיה הרשמית של הרש"פ, 06/06/2022]. עבור הרש"פ, שאין לה כל קשר וסמכות להתערב בנושא, מתן אפשרות ליהודים להתפלל בהר הבית מהווה לא פחות מהכרזת מלחמת עולם. קריאות ריקות דומות נשמעו על ידי הרש"פ גם לפני שארצות הברית העבירה את השגרירות שלה לירושלים. 

מאז 1967 הרבה השתנה. במהלך העשורים האחרונים, רוב המדינות המערביות התפתחו ואימצו גישה שנותנת משקל גבוה הרבה יותר לחירויות ולזכויות אישיות, כולל חופש הדת וחופש הפולחן. העובדה שהחלטה של אדם אחד – משה דיין – מונעת עד היום מיהודים להתפלל בסדירות במקום הקדוש ביותר ליהדות, היא בלתי נתפסת. במקביל, עם השנים, הרצון והנכונות של יהודים לעלות להר הבית גדלו בצורה דרמטית.

מכיוון שאין זה הגיוני להאמין שהמוסלמים אינם מסוגלים, מטבעם, להכיר בזכויות הלגיטימיות של יהודים להתפלל בהר הבית ולהפגין את הסובלנות הדתית הנדרשת, נראה שהגיע הזמן שממשלת ישראל תבהיר סוף סוף מה בדיוק היה ה"סטטוס קוו" בהר הבית, מהו המצב כיום, ומה הוא צריך להיות.

להלן סיכום ההחלטות שהתקבלו על ידי ועדת השרים לשמירה על המקומות הקדושים ב-1967: