|
|
|
.jpg)
ההסתה לא נעלמת מהטלוויזיה של הרשות הפלסטינית
אבי יששכרוף
ממצאים שמפרסם המכון "מבט לתקשורת הפלסטינית", שבחן את השידורים במשך שנה,
כוללים ביטויים של האדרת מחבלים והיעדר שיח של פשרה
לרגעים, במהלך הצפייה בסצנה מתוך התוכנית ששודרה בטלוויזיה הפלסטינית ב-25 באוקטובר שעבר, קשה להאמין שמדובר בטלוויזיה הרשמית של הרשות ואש"ף, ולא זו של החמאס או של הג'יהאד האיסלאמי. בתוכנית המדוברת, נראית "כתבת השטח" של הטלוויזיה הפלסטינית שהתייצבה בטול כרם כדי לספר על נפלאותיו של רב המחבלים עבאס א-סייד שכלוא בישראל ונשפט ל-35 מאסרי עולם.
מדובר באיש שנחשב בתחילת העשור הקודם לראש הזרוע הצבאית של החמאס בעיר, והאחראי לשני פיגועי התאבדות מהקשים שידעה מדינת ישראל, בהם הפיגוע בבית המלון פארק בנתניה בליל הסדר במארס 2002. הכתבת, שעובדת בתוכנית המוקדשת למשפחות האסירים, לא בחלה במחמאות: "אנו מחוץ לביתו של הגיבור הלוחם, המפקד, האריה של בתי הכלא, עבאס א-סייד". והמחזה נמשך. הכתבת פונה לשתי אסירות משוחררות שיושבות בביתו של א-סייד ושואלת אותן: "מה ההרגשה שלכן עכשיו כאשר אתן יושבות בביתו של המנהיג, הגיבור, מביס האויב, מביס בית הכלא והאריה בחקירה?". אחת מהן, דיא אל-ג'יוסי, משיבה כי א-סייד היווה מודל לחיקוי "עבורנו". לאחר מכן הכתבת יוצאת לראיין את השכנים של "הגיבור". אחד מהם מסביר כי א-סייד הוא "הכתר על ראשנו שהביא גאווה לאומה, ללא ספק הוא הפך אותנו לגאים", אומר השכן.
נראה שהדוגמה הזו אינה בגדר יוצאת דופן בטלוויזיה הפלסטינית הרשמית, גם בעידן שלטונו של יו"ר הרשות מחמוד עבאס (אבו מאזן). נאן ז'אק זילברדיק, חוקרת במכון "מבט לתקשורת הפלסטינית", מסבירה כי בטלוויזיה הפלסטינית "אין מסר של שלום עם ישראל". זילברדיק, שנולדה בדנמרק, פרסמה לאחרונה יחד עם מנהל המכון איתמר מרכוס ספר הנקרא "הטעייה" (DECEPTION), שבחן החל ממאי 2010 במשך שנה שלמה את התקשורת הפלסטינית ובעיקר את שידורי הטלוויזיה.
הממצאים המופיעים בספר לעיתים מדאיגים, לרוב גורמים לחלחלה. "מבט לתקשורת הפלסטינית" אמנם הוזכר לאחרונה כגוף המזוהה עם הימין שמספק למשרד ראש הממשלה מידע על המתרחש בתקשורת הפלסטינית. אך בחינה של ממצאי הספר וצפיה בקטעי ווידאו שונים מבהירים כי ללא קשר לנטייה פוליטית כזו או אחרת, קברניטי הטלוויזיה הפלסטינית רחוקים מלהעביר מסרים של שלום באמצעות שידוריהם. "אין חינוך לשלום", אומרת זילברדיק בשיחה עם "הארץ". "הדור הפלסטיני החדש שצופה בטלוויזיה הפלסטינית לא שמע שתל אביב או אשקלון הן ערים ישראליות. הוא שומע כי מדובר בערים כבושות שיש לשחרר. אין שום שיח בדבר פשרה או ויתור. בתקשורת הישראלית אתה רואה שקיים שיח שכזה".
לדברי זילברדיק, הקריטריונים שעל פיהם נבחנו שידורי הטלוויזיה הפלסטינית הם כאלה שהרשות הסכימה להם בעבר: הפסקה של האלימות, הכרה בישראל וקבלת ההסכמים החתומים. "כך לדוגמה גילינו בכתב העת שמוציא אש"ף, "'זאיזאפונה' , סיפור על נערה שפוגשת ארבע דמויות, הרביעית היא אדולף היטלר. הוא מסביר לה מדוע הרג יהודים ומה צריך לעשות. ואין שום הערה אפילו מצד המערכת מיהו אדולף היטלר ולמה הוא אחראי".
זילברדיק מסכימה כי התוכן בשידורי הטלוויזיה הפלסטינית השתנה מהימים האפלים עוד יותר של תחילת העשור הקודם, אז שודרה הסתה מפורשת וקריאות לפיגועים ואלימות. "כיום אין אמנם הסתה להרוג יהודים, אך משבחים אנשים שעשו פיגועים". הדוגמה החוזרת ונשנית, היא של המחבלת דלאל מוגרבי שהפכה לסמל בתקשורת הפלסטינית מסיבות שאינן ברורות.
מוגרבי, שהשתתפה בפיגוע באוטובוס הדמים ב-1978, אחראית לרצח של 37 ישראלים אך מוזכרת שוב ושוב בשידורי הטלוויזיה הפלסטינית כגיבורה. בארבעה באוגוסט 2010, צוין בטלוויזיה יום הולדתו של יאסר ערפאת, שודרו כמה שירי הלל לאל-מוגרבי. כחודש לאחר מכן באירוע רשמי של הפתח ששודר בטלוויזיה הרשמית, הופיעה להקת אל-עאשקין (העשוקים) שבשיריה מהללת את האופן שבו "תקפנו את הציונים בנשק". הלהקה שרה בקולי קולות: "לחץ על ההדק".
האחראי כיום על שידורי הרדיו והטלוויזיה הפלסטיניים הוא יאסר עבד רבו, אחד מאנשי "מחנה השלום" המובהקים ביותר בצד הפלסטיני. עבד רבו עומד מאחורי "הסכם ז'נבה" והותקף לא פעם על ידי פלסטינים בגין נכונותו לוויתורים מרחיקי לכת מדי. ואולי מכאן קשה גם להסביר את המתרחש על מסכי הטלוויזיה הפלסטינית. דווקא הטלוויזיה של אש"ף, שאמורה לכאורה לצדד ברעיון "שתי המדינות", מפארת ללא הפסקה מחבלים שהרגו ישראלים.
בעיה אחרת שעולה מהצפייה בשידורים, היא ההתעלמות המופגנת מקיומה של מדינת ישראל. פעם אחר פעם, בעיקר בתוכניות לנוער, מדגישים המגישים, הזמרים האורחים, הכתבים כי ערים כמו חיפה, יפו, לוד, רמלה וגם תל אביב הם חלק מפלסטין הכבושה. כך לדוגמה, ב-25 באוגוסט 2010, מספרת מגישה של תוכנית לילדים כי לוד, חיפה ועכו הן ערים כבושות.
ביוני של אותה שנה, מגישה אחרת שמשוחחת עם בנו של אסיר שואלת אותו: "היהודים הם האויבים שלנו, נכון?". את חיילי צה"ל היא כבר מתארת במילים בוטות יותר - "חיות". ובאוקטובר 2010, כבר טורחת הטלוויזיה לראיין מספר מומחים ירדנים למזרח תיכון שמסבירים כי "היהודים היו שנואים בכל מקום שהיו בו, בגלל חיבתם לכסף".
זילברדיק טוענת כי ההסתה בתקשורת הפלסטינית אינה נחשפת כמעט בתקשורת, ובוודאי שלא בזו הבינלאומית. "הקהילה הבינלאומית אינה מודעת להאדרה של מחבלים בתקשורת הפלסטינית או להכחשת השואה. קל יותר לבדוק אם יש בנייה בהתנחלויות מאשר לעקוב אחר ההסתה בצד הפלסטיני. אני לא מחשיבה עצמי ימנית במישור הפוליטי. כאשר הגעתי לישראל מדנמרק הצבעתי מרצ. אבל אי אפשר להתעלם ממה שמתרחש בתקשורת הפלסטינית. אין שום חינוך לשלום או אפילו דיון על כך. הדבר היחיד ששומעים הוא 'לא נוותר'. זה הכל".
את תגובתו של עבד רבו לכתבה לא ניתן היה להשיג. עיתונאים שעובדים בטלוויזיה הפלסטינית סרבו אף הם להגיב לדברים. |
|
|
|
|